ביום ראשון התכנסנו לציין את סיומו של פרויקט להנצחת הנופלים של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
בערב הוענקו ספרי הנצחה לחמש משפחות שכולות במעמד מיוחד ומכובד וכן תעודות הוקרה לתלמידים ולתלמידות מבית הספר "אשל הנשיא" ולסטודנטיות ממכללת קיי.
כל ספר הוא תוצר של הכנות, מפגשים, חשיבה וכתיבה:
התלמידים והסטודנטיות קיבלו הכשרה והנחיה, ואף ליווי לאורך כל הדרך.
כל שני תלמידים בליווי סטודנטית אחת, ביקרו בבית של אחת מחמש המשפחות, שמעו על יקירן, נחשפו לחייו, לדרכיו, לתחביביו, אהבותיו, חלומותיו וערכיו.
התלמידים והסטודנטית קיבלו מהמשפחות מידע, סיפורים, חומרים כתובים ותמונות. כל אלו נאספו, תועדו וגובשו לכדי ספר הנצחה.
חברו יחדיו לפרויקט זה: המועצה המקומית להבים באמצעות מחלקת החינוך, משרד החינוך – מינהל חברה ונוער, משרד החינוך – האגף להכשרת עובדי הוראה, המתנ"ס, מחלקת הנוער בישוב ומכללת קיי.
בטקס נכחו יוסי ניסן ראש המועצה, זהבה הראל מנהלת החינוך, יעל חמאווי מנהלת המתנ"ס ונציג מטעם כל אחת מהמשפחות שדיבר על חשיבות הפרויקט.
מדבריה של חיה סובל: "אנחנו לא זקוקים לימי זיכרון זוכרים את הבן שלנו רון, כל הזמן. האובדן מתגבר בשמחות או בימי שישי כאשר המשפחה מתאספת יחד… לאורך השנים אנו מנסים לחיות לאורו, מנסים להכיר אותו לכמה שיותר אנשים, שיזכרו אותו, ידברו עליו וילמדו ממנו את הערכים שהוא חי לפיהם. כי כל זמן שהחיים זוכרים אותנו אנחנו לא מתים והספר הזה הוא אחד האמצעים להנצחתו".
מדבריה של יעל ארבלי: "דרשו חז"ל: משנשברו הלוחות, הוכנסו השברים אחר כבוד אל ארון הקודש עם הלוחות השלמים, ללמדנו כי לשברים מקום בלבנו. כי שלם ושבר חד הם ויחד הם מספרים את סיפורנו, את מהותנו, את עברנו, אותנו… כך גם אנחנו, משמרים בחרדת קודש שברים. שברים של לב מתגעגע, של זיכרון חיבוק, צחוק, ודמעות, קול ריח טעם אירועים שהיו וחוויות משותפות, מפרקים ומחברים ומייצרים המשכיות לסיפורו של שי.
חשפנו בפניכם את כל שיש בידינו ואתם הרכבתם בתבונה, ברגישות ובכבוד רב את ספר חייו של שי. איתכם הבנו כמה הרבה נותר לנו לנחמה בתוך השבר, על אף החיים הקצרים… הספר שהכנתם ברגישותכם ותבונתכם מנכיח את שי גם לדורות".
מדבריו של אורן מידן:
"לי הייתה זכות שהילדים שלי נויה ועילאי אספו וערכו את הספר של סבם. אבי, יוסף מידן ז"ל, שנהרג כאשר אני הייתי בן ארבע וחצי. התייתמתי, בן יחיד, ולא היו לי הרבה זיכרונות. הכרתי את אבא דרך הסיפורים והחוויות שנויה ועילאי עברו כרגע בניסיון להכיר את הסבא, זה מה שאני עברתי כל חיי. תמיד אומרים אתה קיים ואתה כאן כל עוד האדם האחרון זוכר אותך ומבחינתי אתה עדיין כאן".
מדברי חנן טייכר: "אסף עדיין ותמיד יהיה חלק מהמשפחה שלנו. הנכדים יודעים את זה וכולם יודעים את זה. בשבילנו זה אורח החיים, ככה אנחנו רגילים מאותו היום שבו נחת עלינו האסון הזה. התהליך הזה של כתיבת הספר גרם לנו לעליות ומורדות. זה לא היה תהליך פשוט: לא לי, לא לבנות, לא למשפחה ולא לחברים שלקחו בו חלק. אבל כולם שמחו להשתתף ולקחת חלק בזה ועל כך אנחנו מודים בשם המשפחה.
התהליך והספר הוא חשוב ומעניין ולנו חשוב מאד תמיד שיהיה כמה שיותר מאסף בכל מקום. אנחנו מוכנים לקחת חלק ולהשתתף בכל תהליך כזה, אם יהיו עוד פרויקטים מסוג זה בעתיד.
התוצר הסופי בסופו של דבר הוא יפה ומעשיר גם אותנו ועל זה אנחנו מודים לכל מי שנגע בפרויקט. לא ידעתי עד כמה הוא רחב וגדול, זה הרבה יותר גדול".
מדבריו של אורי בינדר על בנו גיל: "קבוצה קטנה של תלמידים נחשפה לסיפור הקשה של הלם הקרב, ההתמודדות עם האשפוזים, ההסתרה והמאבק של המשפחה להצלת הבן שהפך מחייל עוצמתי, לגבר שנשמתו נותרה בלבנון. הפגישות עם התלמידים ועם הסטודנטית היו מרגשות ומעצימות".
רכזת הפרויקט שוש לוי, אמרה: "במהלך הפרויקט נגענו בנדבך חשוב של עם ישראל, הנוגע בסיפורי גבורה, מסירות ונתינה של נערים ונערות טרם גיוסם, במהלך שירותם ולאחר שירותם הצבאי.
במפגשים איתכן משפחות יקרות, נחשפו התלמידים והתלמידות לערכים רבים וחשובים שהתחדדו בעת תמלול החומרים ותיעודם.
הם למדו מהי אהבת מולדת, מהי נתינה, כיצד נער בגיל 16 מתכנן את חייו על מנת לתרום לעם ולמולדת, מה משמעות דגל ישראל עבור נער טרם גיוסו לצה"ל, מהם כבוד והתייחסות לאחר, מהו ערך הרעות ועוד.
לא אטעה אם אומר שאת הערכים המשמעותיים אותם ספגו התלמידים במהלך הפרויקט, לא ניתן לקבל בשום שיעור ועל כך התודה וההערכה לכם משפחות".
